פרק א: מבוא

הצגת הנושא

עניינה של רשימה זו בזכותם של לקוחות בנקים הנתבעים על ידם בסדר דין מקוצר (להלן גם "סד"מ"), לגילוי מסמכים ועיון בהם, בטרם קיבלו רשות להתגונן, ואף בטרם ביקשו רשות להגן (להלן גם "זכות הגילוי").

בעבר הרחוק נשמעו טענות כי נתבעים בסד"מ בכלל (ובתביעות בנקים בפרט) אינם זכאים, מד'עיקרא, לגילוי מסמכים, מאחר שטרם חצו את סף הרשות להגן. מפסיקה משנות החמישים והשישים של המאה העשרים, עולה כאילו נתבע בסדר דין מקוצר אינו "בעל דין" , אינו זכאי לפרטים נוספים  וכיוצא באלה. גישה זו, יחד עם צמצום "מסורתי" בדרישת הראיה שבכתב ביחס לתביעות בנקים בסד"מ, גרמו במשך שנים רבות לפגיעה קשה בזכות הטיעון של נתבעי בנקים בסד"מ.

היום אין ספק כי אין זה הדין (מבלי לנקוט עמדה בשאלה האם כך אכן עולה מאותה פסיקה "עתיקה"). במציאות המשפטית של ימינו זכות הגילוי היא עובדה קיימת, ובקשות לקוחות בנקים הנתבעים בסד"מ לגילוי מסמכים הן מציאות שגורה, חיה ובועטת.

הדיון הראשון בשאלה נעשה ב-1987 על יד המחוזי בחיפה (השופט ד"ר ביין) בפרשת דיסקונט נ' י.ז.ם להלן "הלכת יזם") . באותו עניין נדון ערעור שהגיש בנק דיסקונט על החלטת הרשמת, אשר נעתרה לבקשת הלקוח הנתבע וציוותה על הבנק לגלות את פרטי ומסמכי החשבונות, עוד בטרם נדונה בקשת הרשות להגן. טענתו העקרונית של הבנק (בהסתמך בין היתר על הפסיקה האמורה) היתה כי הרשמת נעדרה סמכות ליתן צו גילוי מסמכים לבקשת נתבע בסד"מ.

ד"ר ביין דחה את טענת בנק דיסקונט. החלטתו ניתנה בסופו של דיון מעמיק, מקיף ובהיר בהיבטים שונים הנוגעים לעניין (אחד הממצים שראינו בפסיקה בכלל). בלשון מעט מתפתלת הוא אומר כך: "מציאת האיזון הנכון בין השיקולים הסותרים - אינה מחייבת פרשנות שלפיה נשלל מבית-המשפט לחלוטין הכח להיעתר לבקשה לעיון במסמכים בשלב שלפני מתן הרשות להתגונן. אם כי נוטה אני לדעה כי השימוש בסמכות האמורה ייעשה בצמצום ומתוך זהירות יתר, ולא כענין שבשיגרה" .

כשלוש שנים לאחר מכן, ב-1990, עלה העניין לראשונה בפסק דין של בית משפט העליון, בפרשת בנק המזרחי נ' אפ. אר. (להלן "הלכת אפ. אר.") .

בניגוד לקביעתו המהוססת של בית משפט המחוזי בהלכת יזם, זו של בית משפט העליון (השופט ש' לוין) בהלכת אפ. אר. נוקבת: לא זו בלבד שיש לבית המשפט סמכות לצוות על גילוי מסמכים, אלא שזו זכותו הקנויה של הנתבע-הבנקאי כי כך ייעשה, אחרת תישמט הקרקע תחת ההצדקה והתוקף לבירור התביעה בסד"מ, ולחיוב הנתבע לבקש רשות להגן.

מבחינה דיונית, הלכת אפ. אר. הציבה את זכות הגילוי כתנאי סף לבירור התביעה הבנקאית בסד"מ, אשר הפרתה מביאה לרשות "אוטומטית" וגורפת להתגונן. מסקנה גורפת זו התחייבה מכך שבית משפט העליון תפש את שאלת זכות הגילוי של הנתבע הבנקאי בסד"מ כנוגעת לזכות הטיעון שלו: אין כל תוקף או הצדקה לחיוב הנתבע הבנקאי בסד"מ  לבקש רשות להגן, אם אין בפניו פרטי המסמכים והחשבונות המרכיבים את החוב.

בית משפט העליון חזר על הלכת אפ. אר. בשנים הסמוכות שלאחר מכן במספר החלטות נוספות, בהרכבים שונים, ובלשון פחות או יותר דומה. פסיקתו תובא בהרחבה בפרק ג' להלן.

מבנה הרשימה

קשה לחלוק על חשיבותה של הלכת אפ. אר. והשלכותיה המעשיות. היא מתקנת פגיעה קשה בזכות הטיעון של נתבעי בנקים בסד"מ, והיא חלה על אלפי תביעות שמגישים בנקים בישראל מדי חודש בחודשו נגד לקוחות החייבים להם כספים.

הפרקטיקה של בתי המשפט בקשר ליישומה של זכות הגילוי לוקה בחסר, ובפסיקות סותרות ונבדלות בין בתי המשפט, זאת בין היתר על רקע היעדרה של משנה סדורה, ואי הסדרת הנושא בתקנות.

על רקע האמור תבקש רשימה זו על היקפה, מהותה ותוכנה של זכות הגילוי על פי הלכת אפ. אר ., ולשם כך תנסה לזקק את הרציונלים המהותיים שבבסיס זכות הגילוי, ולבאר אילו אינטרסים ביקש בית משפט העליון לקדם באמצעות ההכרה בה.

נפתח בפרק הבא (פרק ב': תביעות בסד"מ), בהצגת ההקשר הדיוני המיוחד לזכות הגילוי: הליכי סדר דין מקוצר. נשרטט את קווי המתאר של הליך הסד"מ באופן כללי – לאו דווקא ביחס לתביעות בנקים. בכלל זה נציג את תכליתו החקיקתית, ואת האינטרסים המהותיים שהוא נועד לקדם. כן נציג את תנאי הסף שעל התביעה המוגשת בסד"מ לקיים, ואת נטלי ההליך על הנתבע. נראה כיצד התפרשו תנאי הסף על התובע, מחד, ונטלי הנתבע, מאידך, כדי לקדם את יעדי ההליך.

בפרק ג': תביעות בנקים בסד"מ – המעבר מדרישת הראיה שבכתב לזכות הגילוי, נסקור פסיקה  רלבנטית משנות השישים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, ונראה כי ההכרה בזכות הגילוי בהלכה הפסוקה נבעה מ"דלדולה" ההיסטורי של דרישת הראיה שבכתב ביחס לתביעות בנקים בסד"מ, אשר הביאה לפגיעה קשה בזכות הטיעון של הנתבע הבנקאי, וממילא בתכלית הליך הסדר הדין המקוצר.

בפרק ד': זכות הגילוי כזכות צדק טבעי, נציג את דעתנו בדבר מאפייניה המהותיים של זכות הגילוי, על פי פסיקת בית משפט העליון ומושכלות ראשונים.

בפרק ה': יישום זכות הגילוי. מסקנות מעשיות ראשונות (היפקה, תנאים בה וכיו"ב), נגזור מסקנות אופרטיביות ראשוניות ביחס לתוכן המעשי של זכות הגילוי ואופן יישומה, המצוי במחלוקות חוזרות ונשנות בין הבנקים התובעים ללקוחותיהם המבקשים גילוי מסמכים בשלב הרשות להגן.

בפרק האחרון (פרק ו': הערות לסיכום) נציע רשימה חלקית להמשך מחקר בנושא קא עסקינן, ואת עמדתנו ביחס לכיוון המחקר.

פרק ב: תביעות בסד"מ

תכלית הליך הסד"מ

הליך סדר הדין המקוצר נועד לספק מסלול מהיר, לבירור תביעות מיוחסות, "הליך אשר בו... בעל תביעה מוצקה יוכל לממש את זכותו במהירות... נקודת המוצא... היא, שלתובע יש לכאורה תביעה מבוססת, ולפיכך, ראוי לאפשר לו לממש את זכותו ביעילות"^{<!--[if !supportFootnotes]-->[1]<!--[endif]-->}. משנכנס התובע בשעריו הוא זוכה לפריבילגיות מיוחדות, בעוד שהנתבע מוכפף למגבלות ונטלים שונים על יכולתו להתגונן.

על כללי ההליך לאזן בין זכויות ואינטרסים נוגדים מעצם טיבם: כנגד זכותו הלגיטימית של התובע "המיוחס" (להיפרע את חובו במהירות וביעילות), עומדות זכות הטיעון של הנתבע (להישמע בבית המשפט), ולא להיות מחוייב מקום בו יש לו טענת הגנה – זכות לגיטימית לא פחות^{<!--[if !supportFootnotes]-->[2]<!--[endif]-->}.

קשה לחלוק על כך שמעשה האיזון העדין בין זכויות התובעים לנתבעים, הוא בעל חשיבות ציבורית^{<!--[if !supportFootnotes]-->[3]<!--[endif]-->}.

איזון עדין זה הוא יעדם ותכליתם של תקנות סדר הדין בנוגע לסדר דין מקוצר. הן מגשימות אותו, מחד, בכך שהן מצמצמות את חוג התביעות הראוי לסדר דין מקוצר, על ידי בחינת עמידתן בתנאי סף. ומאידך, בכך שהן מטילות על הנתבע המבקש להתגונן נגדה מגבלות ונטלים אשר אינם חלים על נתבע אחר.

כפי שנראה להלן, האיזון האמור מובטח על ידי כללי הליך הסד"מ, אשר דואגים לכך שהקדימות שניתנת לתביעה לא תפגע באופן מהותי בזכות הטיעון של הנתבע.

תביעה שעמדה בתנאי הסף של ההליך, בהכרח פורסת בפני הנתבע את כל פרטיה, ומציגה בפניו ראיות שבכתב לכל רכיביה.

המגבלות והנטלים על הנתבע (כגון, לבקש רשות להגן ולפרט הגנתו בתצהיר) הופכים אך פורמאליים, ואינם פוגעים מהותית ביכולתו להתגונן נגד התביעה ולהעלות נגדה טענותיו.

תְּנָאֵי הסף: תביעה חוזית לסכום קצוב הנסמכת על ראיה שבכתב

שלושת תנאי הסף לתביעה בסד"מ הרלבנטיים לענייננו מוגדרים בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על התביעה להיות: (1) על סכום כסף קצוב; (2) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, (3) ובלבד שיש עליה ראיה שבכתב.

שתי הדרישות הראשונות מתייחסות למאפיינים מושגיים של התביעה. על התביעה להיות חוזית, וסכומה נקבע שלא על פי שומה או הערכה (אלא, למשל על ידי חישוב אריתמטי, או בהסכמה)<!--[if !supportFootnotes]-->[4]<!--[endif]-->. מאפיינים אלה מוודאים שהתביעה שתעבור את סיפם תהיה לכאורה מבוססת וקלה לבירור.

הדרישה השלישית, דרישת הראיה שבכתב, מתייחסת למאפיין ראייתי של התביעה. דרישה זו היתה אחד מחידושי<!--[if !supportFootnotes]-->[5]<!--[endif]--> תקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, והמשיכה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. דרישה זו נראית לנו בעלת הרלבנטיות הרבה ליותר לשאלת זכות הטיעון של הנתבע. קיומה מבטיח  כי זכות הטיעון לא תיפגע, למרות הנטלים הפורמאליים המוטלים על הנתבע.

על פי ההלכה הפסוקה, כדי שמסמך יתקבל כראיה שבכתב לתביעה בסד"מ עליו לקיים לפחות את שני התנאים הבאים: האחד, עליו לנקוב בסכום התביעה^{<!--[if !supportFootnotes]-->[6]<!--[endif]-->}; והשני, הוא אינו יכול להיות מסמך של התובע "עם עצמו"^{<!--[if !supportFootnotes]-->[7]<!--[endif]-->}, אלא שהוא חייב להיות מסמך שיצא תחת ידי הנתבע (בחתימתו, אישורו וכיוצא באלה).

דרישות הסף אמורות להתקיים כולן בכל אחד מרכיבי התביעה^{<!--[if !supportFootnotes]-->[8]<!--[endif]-->}.

דוגמא טיפוסית שחוזרת בפסיקה ובספרות לראיה שבכתב שכזו היא תעודת משלוח (או חשבונית) שנשלחה למזמין סחורה, ביחד עם הסחורה אליה היא מתייחסת, אשר המזמין חתם עליה חתימת אישור.

חובת הנתבע לפרט הגנתו בבקשת הרשות להגן בצירוף תצהיר

עמידת התביעה בתנאי הסף דלעיל משמעה כי עסקינן בתביעה שהיא לכאורה מוצקה, פשוטה ומציגה בפני הנתבע את כל הנדרש לו כדי להתגונן מפניה. "חייב כתב התביעה להראות על פניו בבירור מה נתבע, מה הן העובדות המשמשות יסוד לתביעה, וכיצד הגיע התובע לסכום התביעה"^{<!--[if !supportFootnotes]-->[9]<!--[endif]-->}.

מהותה חוזית, סכומה חושב אריתמטית מרכיבים קצובים, וצורפו לה ראיות שבכתב ביחס לכל אחד מרכיביה.

בהתקיים תנאים אלה מתגבשות חובותיו הדיוניות של הנתבע המבקש להתגונן.

תקנה 204 קובעת כי אם "הוגש כתב תביעה כאמור בתקנה 203, לא יתגונן הנתבע אלא אם כן ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט". תקנה 205(א) דורשת כי "בקשת רשות להתגונן תכלול את טיעוניו של המבקש ואת האסמכתאות לענינם, והיא תהא נתמכת בתצהיר המבקש, שיפורש בו אם מתכוון המבקש לטעון נגד תביעת התובע כולה או חלקה בלבד, ואם נגד חלקה – איזה חלק".

משמעות הדברים היא כי הנתבע אינו רשאי, ככל נתבע אחר, להכחיש את התביעה או לכפור בה "סתם". כדי להיכנס בשערי המשפט עליו להגיש בקשה בכתב למתן רשות להתגונן, בצירוף תצהיר מפורט המתייחס לכל רכיב מן התביעה בו הוא מבקש לכפור. הפסיקה הקפידה על דרישת הפירוט, וקבעה שוב ושוב כי מי שמבקש רשות להתגונן, חייב להיכבד ולפרט היטב את טענות הגנתו, ואין הוא יכול לצאת ידי חובתו בכך שהוא מעלה טענות סתמיות וכלליות בעלמא^{<!--[if !supportFootnotes]-->[10]<!--[endif]-->}.

מגבלות ודרישות פורמאליות אלה מוצדקות. הדרישה מהנתבע, כי יגיש בקשת רשות להתגונן בצירוף תצהיר מכרסמת אמנם קמעא בכללי המשחק האדברסריים^{<!--[if !supportFootnotes]-->[11]<!--[endif]-->}, אולם אינה פוגעת מהותית בזכות הטיעון של הנתבע. אם יש בידו הגנה, אין כל מניעה בפניו לבקש רשות להגן ולפרטה בתצהיר.

או אז יקבל רשות להגן ודינו יהיה כזה של כל נתבע אחר. בפרט, ישוב הנטל העיקרי אל התובע, להוכיח את תביעתו נגד הנתבע במלואה.